פסק-דין בתיק ע"א 1879/05

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט א. אליקים) מיום 25.7.2005, בו נתקבלה תביעת המשיבים וניתן צו פינוי נגד המערער, דייר מוגן, מדירת מגוריו.

השופט י. עמית:

            העובדות הצריכות לעניין

1.         המערער הוא דייר מוגן בדירה בשכונת בת-גלים בחיפה, ברחוב רציף פנחס מרגולין 9, הידועה גם כחלק מחלקה 25 בגוש 10929 (להלן: " הדירה" או " המושכר"), על פי חוזה שכירות מיום 11.12.1968 בו מתואר המושכר כ"בית בן 3 חדרים בשתי קומות". הדירה הושכרה למערער למטרת מגורים וכנגד תשלום דמי מפתח. מאז ועד היום, תקופה של כ-38 שנים, מתגורר המערער בדירה עם בני משפחתו.

בשנת 1976 רכש בעלה המנוח של המשיבה 1 (להלן: " המנוח") את הבעלות בדירה, ועם פטירת המנוח בשנת 1995, ירשו המשיבים את זכויותיו (המנוח והמשיבים יקראו להלן: " הבעלים").

2.         במהלך תקופת השכירות, ועד לתביעה נשוא הערעור, הגישו הבעלים נגד המערער שלוש תביעות לפינוי, ובשלושתן נקבע כי קמה עילת פינוי עקב הפרת הסכם השכירות. עם זאת, וכפי שיפורט להלן, בשלוש התביעות, ניתן למערער סעד מן הצדק:

( - ) בפסק דינו של בית המשפט מיום 5.5.80 בת.א 7693/78 נדחתה טענת הבעלים כי המערער ביצע שינויים ותוספות בדירה שלא כדין, ואף נקבע כי המערער השביח את הדירה. עם זאת, נקבע כי הוכחה עילת פינוי נגד המערער, שכן לא שילם במשך כשלוש שנים את דמי השכירות, ושילם את חובו רק לאחר הגשת התביעה. בית המשפט העניק למערער סעד מן הצדק וחייבו לפצות את הבעלים.

( - ) בשנת 1981 הגישו הבעלים תביעת פינוי נוספת נגד המערער בת.א. 3182/81 בגין אי תשלום דמי שכירות. ביום 25.5.1983 ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין הצדדים. בהסכם הפשרה נקבע כי המערער יפקיד את דמי השכירות לחשבון הבנק של המנוח, או לכל חשבון אחר של המנוח כפי שיימסר לו במכתב רשום, וכי יינתן למערער סעד מן הצדק. עוד נאמר באותו הסכם, ש" התובע שומר לעצמו את זכותו לטעון כי סעד זה, מאחר והוא מוענק פעם שניה, לא יינתן פעם נוספת" (להלן: " הסכם הפשרה").

( - )  בשנת 1989 הוגשה נגד המערער תביעת פינוי נוספת בת.א. 6509/89. בפסק הדין מיום 30.4.1992, נקבע כי המערער ביצע שינויים שלא כדין בדירה והבעלים זכאים לפסק דין של פינוי. עם זאת, גם הפעם העניק בית המשפט למערער סעד מן הצדק וחייבו לפצות את הבעלים.

3.         ביום 23.9.2001 הגישו הבעלים תביעת פינוי נוספת נגד המערער, היא התביעה נשוא ערעור זה. התביעה נסבה על שתי עילות עיקריות: אי תשלום דמי שכירות במהלך השנים 1994-2001, ושינוי מטרת המושכר בגין הפעלה וניהול של דוכן-מסעדה לממכר בשר בחצר הדירה.

            המערער טען כי מטרת הבעלים היא לפנותו מהדירה בכל מחיר וממניעים פסולים, לאחר שהתקשרו עם קבלן בעסקת קומבינציה (עסקה שבוטלה מאוחר יותר). המערער הכחיש כי ביצע שינויים במושכר וטען כי מעולם לא מכר בשר בחצר או הציב בחצר דוכן לממכר בשר.

המערער טען כי שילם את דמי השכירות בהתאם להסכם הפשרה, אולם חשבון הבנק שאליו נהג להפקיד את הכספים נסגר, ככל הנראה עקב פטירת המנוח. משניסה המערער להפקיד את דמי השכירות לחשבון המשיבה 1, היא סירבה לקבלם, למעט מספר הפקדות. החל מפברואר 2004 משלם המערער את דמי השכירות כסדרם.

פסק הדין בבית משפט קמא

4.         בית המשפט קמא שמע את העדים, בחן את הראיות, וביום 25.7.2005 ניתן פסק הדין ונתקבלה תביעת הפינוי כנגד המערער.

לעניין הקמת הדוכן- בית המשפט קמא קיבל את טענת הבעלים כי המערער הציב דוכן לממכר בשר בחצר ואף הציב שולחנות וכסאות עבור הלקוחות. בית המשפט קמא העדיף את עדותו של החוקר הפרטי מטעם הבעלים, על פני עדותו של המערער. החוקר העיד, שהגיע לביתו של הנאשם ושוחח עימו ובאותה שיחה הודה בפניו הנאשם כי הציב דוכן לממכר בשר בחצר, ולמעשה, פתח מעין מסעדה במקום, ועסק בכך משך כשלוש-ארבע שנים (סעיף 3 לתצהיר החוקר). השיחה הוקלטה על ידי החוקר אולם הקלטת אבדה לאחר תימלולה. בית המשפט קמא הסתמך על תמליל ההקלטה ללא הקלטת וכן על תמונות שצולמו במקום (ת/3+נ/7), ובהן נראה בחצר מבנה עם גגון ובו מתקן "מנגל". לעדויות אלו הצטרפה גם עדותו של העד רון לוינשטיין, הקבלן עמו התקשרו בזמנו הבעלים, שצילם חלק מהתמונות וסיפר כי ראה במו עיניו מכירת בשר במקום וכי המערער אף ביצע שיפוץ במושכר.

בית המשפט קמא דחה גרסת המערער שהכחיש לחלוטין שבכל שלב שהוא, הציב דוכן בחצר ומכר בו בשר שעשה על "מנגל תעשייתי". בית המשפט לא נתן משקל לעדותו הכבושה של מר אובץ מטעם המערער, שהעיד כי בחודש 10/01 (לאחר הגשת התביעה) ביקש מהמערער להציב בחצרו למשך מספר ימים, דוכן עם גגון. 

בית המשפט קבע שהוכח שהמערער הפעיל בחצר המושכר דוכן למכירת בשר ואף הציב שולחנות במקום ובכך פעל בניגוד למטרת השכירות תוך הפרה יסודית של חוזה השכירות המהווה עילה לפינויו מהדירה.

            לעניין דמי השכירות  - נקבע כי היה על המערער לשלם את דמי השכירות הבסיסיים לבעלים, ובמקרה של סירוב לקבלם, להפקידם בחשבון הבנק שלו. לא כך עשה המערער, ודמי השכירות לא שולמו במשך תקופה של 4 שנים, החל משנת 1998 ועד הגשת התביעה. לפני תקופה זו, הפקיד המערער בחשבון הבעלים פעמים ספורות סכומים של כ-100-200 ש"ח, במקום לשלם מדי חודש בחודשו את דמי השכירות, שבית המשפט היה נכון להניח שעמדו על סך של כ- 20 ש"ח לחודש בלבד.

            בית המשפט קמא הגיע למסקנה כי גם מטעם זה קמה לבעלים עילת פינוי נגד המערער.